תעשיית המין חוקית מסביב לעולם

כתבה: לובה פיין

התקשורת הישראלית והרשתות החברתיות מכנות הסדרה רגולטורית של תעשיית המין במילה "מיסוד". למונח זה אין הקבלה בשפה האנגלית, ולכן נתייחס לתעשיית המין במדינה כ"מוסדרת", כאשר מקומות של זנות (בורדלים, דירות זנות, מכוני מסאז' שמציעים גם שירותי זנות) זוכים למעמד חוקי של עסק או חברה בע"מ. סוגי הרגולציה העונים להגדרה זו עשויים להיות שונים, ובמסגרת המאמר נתמקד באחדים מביניהם.

הסדרה רגולטורית של תעשיית המין קיימת בכ–22 מדינות בעולם (רשימה זו עשויה להשתנות בהתאם לשינויים בחקיקות המקומיות):

באפריקה: אריתריאה, טוניסיה (תחת מגבלות נוקשות), סנגל.
באירופה: שוויץ, גרמניה, הולנד, אוסטריה, הונגריה, יוון ותורכיה.
באוקיאניה: ניו זילנד, מדינות אחדות באוסטרליה, חלקים ממיקרונזיה וגינאה המערבית, טריטוריות הולנדיות ואוסטרליות.
באמריקה הצפונית: חלקים ממדינת נבדה בארה"ב וחלק ממדינות במקסיקו.
במרכז ודרום אמריקה: אל סלבדור, גואטמאלה, פנמה, בוליביה, צ'ילה, אקוודור, פרו, אורוגוואי, ונצואלה והטריטוריות ההולנדיות בקריביים.
באסיה: בנגלדש, לבנון (תחת מגבלות נוקשות).

בין חקיקות המדינות, המעניקות למקומות של זנות מעמד של עסק, ישנם הבדלים. המדינות נבדלות ביניהן בהיקף הרגולציה ובסוג הרגולציה. מדינות אחדות, כמו ניו זילנד, אוסרות על מי שאינה אזרחית או תושבת המדינה לעסוק בזנות [i], בעוד מדינות אחרות, כמו גרמניה, מתירות זאת עבור אזרחי/ות מדינות האיחוד האירופי [ii]. ישנן מדינות המחייבות את העוסקות בזנות להחזיק ברישיון, ומדינות שאינן מחייבות זאת. למרות ההבדלים הגדולים הקיימים בין מדינות המיסוד, יש לכולן מחנה משותף: ה"צד השלישי", מי שמתפרנס מהעסקת האחרים בזנות, מוגדר בהן כבעל עיסוק לגיטימי. בהתאם, הנשים העוסקות בזנות מצופות לשלם מיסים[iii] ולעמוד בדרישות רגולטוריות כאלה ואחרות. מי שאינה יכולה או מעוניינת לציית לרגולציה – הופכת לעבריינית. הנה כמה דוגמאות לרגולציות המיושמות במדינות שונות:

בטוניסיה ניתן לעסוק בזנות רק בשני אזורים: המחוז ספקס ורובע האורות האדומים בעיר מדינה [i], אליו מותרת כניסה רק לנשים בזנות ולגברים. לנשים מותר לקחת חופשות רק בתקופת המחזור, ואסור להן לעבוד בשום דבר אחר [ii].
בארה"ב ניתן לעסוק בזנות אך ורק בבורדלים מורשים במספר מחוזות כפריים של נבאדה (מאות הנשים בזנות המציפות את לאס וגאס הן למעשה עברייניות, כמו בשאר חלקי ארה"ב) [iii].
בלבנון הזנות חוקית, אבל בניסיון למגר אותה הממשלה אינה מנפיקה עוד רישיונות חדשים. לכן, כל אישה חדשה שמצטרפת למעגל הזנות עוברת על החוק.
ברבות מבין המדינות המסדירות את תעשיית המין, הנשים חייבות בבדיקות בריאות תקופתיות (במדינות מסוימות התדירות גבוהה מאוד, כמו 20 ימים בבוליביה). הנשים מחויבות לשאת עמן מסמכים עם ציון מועד הבדיקה האחרונה [iv]. לא מדובר בהגנה על הנשים עצמן, אלא על לקוחותיהן. הגנה על הנשים הייתה מחייבת בבדיקה דווקא את מבקרי הבורדלים.
בניו זילנד, האישה בזנות היא זו שנדרשת לאכוף את חובת השימוש בקונדומים, והיא עלולה להיקנס אם אינה עושה זאת [v].
בברלין ובחלקים נוספים בגרמניה הנשים נדרשות לשלם מסים מראש. המס נאסף בדרך כלל על ידי בעלי הבורדלים.

נתייחס כעת בנפרד לכמה מדינות מוכרות עם רגולציה על תעשיית המין.

הולנד

מוזכרת לעתים תכופות כשם נרדף לתעשיית מין ממוסדת. חוק אשר מתיר את פעילות הבורדלים, נחקק ב–2000. בורדל חוקי נדרש להחזיק ברישיון שמונפק על ידי העירייה. גם הנשים בזנות נדרשות להירשם ולקבל רישיון. הרישיון כולל תמונה ומספר סידורי, אך לא את שמה של האישה. ככלל, העוסקות בזנות אינן עובדות שכירות של הבורדלים, אלא פרילנסריות השוכרות מהם מקום. בהולנד ישנן מגבלות רבות על העיסוק בזנות. כל רשות מקומית קובעת באילו אזורים ובאיזו צורה היא מתירה את העיסוק בזנות, וכתוצאה מכך ברוב שטחי המדינה זנות רחוב וזנות בבתים פרטיים אסורה. רובעי ה"חלונות האדומים" המזוהים עם תעשיית המין בהולנד מותרים רק בעשר ערים, הגדולות בהן אמסטרדם והאג [ix].

בשנת 2005 שתי פוליטיקאיות ממפלגת הלייבור, אמה אסנטה ושורדת הזנות קרינה צ'אפמן, הגישו דו"ח שהציג את ממדי הפשע המאורגן והאלימות בתוך עסקי זנות חוקיים. הדו"חות האלה והאחרים הראו, כי מטרות הלגליזציה נכשלו. בשנים האחרונות, נעשו במדינה צעדים לצמצום תעשיית המין, זאת כתוצאה מהקשר בינה לבין פשיעה בכלל וסחר בנשים בפרט [x] [xi] [xii]. ג'וב כהן, ראש העיר אמסטרדם לשעבר, טען שתעשיית המין יצאה מזמן משליטה. לדבריו, המטרה המקורית של המיסוד הייתה לאפשר לבתי עסק קטנים לפעול. עם זאת, במהרה השתלטו על תעשיית המין חוליות פשע ממזרח אירופה וממדינות אחרות מחוץ להולנד. אלה הביאו להולנד קורבנות סחר, סמים, רציחות ופעילות פשע אחרת [xiii]. כיום, עיריות רבות מקשות על בורדלים חדשים ואפילו על אלה הקיימים בתהליך חידוש הרישיון [xiv].

גרמניה

בגרמניה קיימת רגולציה על תעשיית המין מזה מאה שנים. נכון להיום, הבורדלים נדרשים להחזיק ברישיון מיוחד. העוסקות בזנות יכולות להיות עובדות הבורדלים, אך הרוב המכריע הן פרילנסריות. תושבות מדינות האיחוד האירופי יכולות לעסוק בזנות בגרמניה, אך לא זרות ממדינות שאינן באיחוד. כל רשות מקומית רשאית להגדיר, היכן מותר להפעיל עסקי זנות ובאילו שעות. ניתן למצוא בגרמניה מגוון נרחב של סוגי זנות: רחוב, דירות דיסקרטיות, מועדוני חשפנות, סאונות ואפילו מגה בורדלים. אחד מהם, בשם "ארטמיס", מתגאה בקיבולת נדירה של 600 חדרים.

ב-2001, נחקק בגרמניה חוק בשם [xv] Prostitutionsgesetz. מטרתו הייתה להביא לליברליזציה של תעשיית המין, למרות שהייתה כבר חוקית. החוק נכנס לתוקף בשנת 2002. מספר הנשים בזנות במדינה נע בין 90,000 לבין 900,000, על פי הערכות שונות.

בשנת 2016, עבר בגרמניה חוק חדש בשם Prostituiertenschutzgesetz, כלומר חוק ההגנה על נשים (ואחרים) בזנות, שנכנס לתוקף בשנת 2017. מטרת החוק הייתה להדק את הפיקוח על תעשיית המין, במטרה לתקן מספר השלכות שליליות של החקיקה הקודמת. בין היתר, החוק החדש יצר מסלולי סיוע עבור קורבנות הסחר ונשים בזנות שנמצאות במצוקה, והוסיף חובת רישום לנשים בזנות (המתחדש אחת לשנתיים עבור בנות 21 ויותר, ואחת לשנה עבור בנות 18 עד 21).

בשל חובת הרישום, כונה החוק "המפלצת הביורוקרטית". ד"ר קליין התייחסה בראיון למגזין "מודל נורדי עכשיו" לנקודות החוזק והתורפה של החוק החדש. לשאלה, האם החוק הוא "מפלצת ביורוקרטית" כפי שמתנגדיו מכנים אותו, היא השיבה: "אני לא יכולה להגיד האם זו מפלצת ביורוקרטית. החוק עשוי לעזור לכמה נשים נסחרות ממזרח אירופה, משום שעכשיו יש להן ייעוץ ויש מספרי טלפון שהן יכולות להתקשר אליהם כדי לקבל מידע וליצור קשר עם פקידים גרמניים. היו כמה מקרים במינכן, בהם ארגוני שירות זיהו את מה שנראה כזנות כפויה במהלך פגישות ייעוץ בריאותי מנדטורי. חשוב לציין, כי למרות שרבים מבלבלים בין ייעוץ חובה לבדיקות בריאות כפויות, מדובר בייעוץ ולא בבדיקה. הייעוץ הרפואי נעשה בתדירות שנתית".

"לאחר הפגישה, הנשים צריכות להירשם במשרדי העירייה. הנתונים יימחקו לאחר שנתיים, אם נשים לא תחדשנה את רישומן. כאמור, בנות 21 נדרשות לחדש את הרישום מדי שנתיים ואילו בנות נשים בנות 18 עד 21 צריכות לגשת לייעוץ רפואי כל 6 חודשים ולחדש את הרישום שלהם מדי שנה. הדבר עשוי לסייע לאזרחיות האיחוד האירופי בזנות להוכיח, כמה זמן הן עבדו ושהו בגרמניה, ולהקל עליהן לקבל תשלומי רווחה ותמיכה חברתית. החוק גם קובע כי ערים, עיריות או מחוזות חייבים לספק ייעוץ כלשהו לנשים בזנות בנוסף לייעוץ הרפואי המנדטורי. ישנה גם דאגה, כי רוב השירותים הקיימים עבור הנשים בזנות מנוהלים על ידי הגופים השייכים ללובי התומך בתעשיית המין. בהשפעת החוק, הם החלו לנקות את אתרי האינטרנט שלהם, אבל עד לאחרונה הם הצהירו בגלוי כי הם דורשים כי "עבודת מין" תוכר כעבודה סטנדרטית, שאינה שונה מעבודה אחרת. רבים מהם סיפקו סיוע לנשים המבקשות להיכנס לזנות, אך לא הציעו שירותים לנשים שרצו לצאת ממנה. גם בחוק החדש אין כל הוראה או מימון עבור שירותי השיקום, וזה נתון לשיקול המחוזות והעיריות, האם לספק שירותים כאלה".

"החוק קובע חובת שימוש בקונדומים. הסירוב לציית לו צפוי לגרור קנסות כבדים, שישולמו על ידי הזנאים. החוק נועד אפוא לסייע לנשים להתעקש על קונדומים. לבסוף, בחוק יש גם הוראות לגבי נשים הרות. כך, בששת השבועות האחרונים של ההיריון לא ניתן לעסוק בזנות בהתאם לתנאי הרישיון. ידועים מקרים, בהם הממשלה שללה קצבאות מנשים בסוף ההיריון בטענה שהמשיכו לעסוק בזנות. למעשה, נשים המנסות לצאת מזנות מתמודדות לעיתים קרובות עם מכשולים מסוג זה - פקידי רווחה / סעד חברתי אינם מאמינים כי הן יצאו מזנות והתמיכה הכספית המינימלית נשללה מהן".

ד"ר אינגה קליין מציגה גם זווית אבוליציוניסטית:

"כאבוליציוניסטית, אני חושבת שלחוק יש שתי מטרות עיקריות. אחת מהן היא לאסוף נתונים על היקף הזנות החוקית בגרמניה. בשנת 2016, גרמניה לא הצליחה לספק אפילו הערכה גסה למספר הנשים בזנות. הערכה של 400,000 הוזכרה במקומות רבים, אבל ללא רפרנס ברור. בעיתונות, מספרים נעו בין 90,000 ל 900,000. זה היה מגוחך וכמובן מביך, בהתחשב בכך שגרמניה מבססת את ההצדקה שלה לרגולציה על חשיבות השקיפות, והפוליטיקאים ואחרים טוענים נגד המודל הנורדי, כי הוא הופך את תעשיית המין לחשאית".

"המטרה השנייה והעיקרית היא להקל על גביית המסים, כדי לגרום לנשים לשלם על מערכת הביטחון הסוציאלי ועל תכניות ביטוח בריאות. גם החוק מ-2001 נועד לאותה מטרה. מטרתו המוצהרת הייתה לבצע דה-קרימינליזציה לנשים בזנות ולהנגיש עבורן הטבות סוציאליות. בפועל, הוא גרם לנשים הללו לשלם על מנגנון הרווחה. החוק מ-2001 נחקק במקביל לחוקים אחרים בגרמניה, שחתכו את מערכת הרווחה והכניסו שינויים משמעותיים לזכויות הפנסיה של נשים נשואות (קיצצו אותן בפועל) כדי לגרום להן להשתלב בעבודה ולשלם למערכת (או לאבד את זכויותיהן לפנסיה). זה היה חלק מרעיונות הצנע שנקראו 'אג'נדה 2010' על ידי ממשלת הסוציאל דמוקרטים והירוקים. החוק הנוכחי ממשיך את השיטה, שכן הרישום המנדטורי מאפשר לרשויות המס לאסוף נתונים. המסים שהנשים נדרשות לשלם מונים מס הכנסה, מס ערך מוסף (על השירותים שניתנו, כלומר 19% על מה שהרוכש משלם), מיסי בתי הבושת. הערים יכולות להטיל מסים נוספים (הנקראים לעתים מס בידור / הנאה). מס זה הוא משמעותי עבור ערים, ומייצר עד 600,000€ בשנה במקומות כמו דיסלדורף - אם כי נתון זה כולל מסים על מועדוני חשפנות".

"בתי בושת גובים מהנשים תשלום באמצעות שכר דירה עבור החדר. הם עשויים גם לגבות את המע"מ באמצעות שכר הדירה. משמעות הדבר היא, כי בגרמניה הבורדלים עוסקים בגביית מיסים. הנשים אמורות לשמור תיעוד ברור של כל הלקוחות, הרווחים והקבלות שניתנו על ידי בתי הבושת, ואז להגיש את הניירת למשרדי המס במסגרת הצהרת המס שלהן. חובות המס בגרמניה הם אחד המכשולים המרכזיים ליציאה מהזנות. החוק החדש עושה את זה יותר גרוע, על ידי הפיכת המיסוי לשיטתי יותר. הוראות נוספות כוללות תקנות נוקשות יותר עבור בעלי בתי בושת ואלה המפעילים אתרי זנות. מי ששוכר שטחים למטרות זנות נחשב כעת לסרסור - למעט מי שעוסקת בזנות לבדה ממקום מושכר או בבעלותה. יש גם תקנות הנוגעות להיגיינה (הפרטים משתנים ממחוז למחוז), ולזהות הסרסור (מי שהורשע בסחר, לא יקבל רישיון לאחזקת מקום זנות). בתי בושת חייבים גם לאפשר ביקורים של עובדים סוציאליים, ולהתקין מערכת בטיחות".

"התקנות קפדניות פחות במקרה של דירות, שבהן כנראה רוב הזנות מתרחשת, ורבים מאיתנו מאמינים, כי רוב קורבנות הסחר נמצאות שם - בדיוק כמו שרוב האלימות נגד נשים מתרחשת בבתים ובדירות פרטיים ובתי מגורים פרטיים. תקנה אחרת שנועדה להגן על הנשים (או אחרים) בזנות היא דיור. מעכשיו, לנשים חייב להיות מקום אחר לישון בו, מלבד החדר בבית הבושת שבו הן מקבלות את הזנאים. מצד אחד, הדבר עשוי לשפר את רווחת הנשים בזנות אך מצד שני, הן נדרשות כעת לשכור ולממן מקום מגורים נוסף. הן צריכות להיות גם בעלות כתובת קבועה לדואר. כבר עכשיו מתפרסמות הצעות (לרבות של עורכי דין) לספק לנשים בזנות כתובת של תיבת דואר תמורת תשלום [xvi]."

ניו זילנד

ניו זילנד מגדירה את צורת הרגולציה שלה כ"דה קרימינליזציה", המודל המועדף על לובי תעשיית המין. חקיקה זו נאכפת בניו זילנד מ–2003 מתוקף החוק Prostitution Reform Act 2003 [xvii]. ההבדל בין "דה קרימינליזציה" לבין "לגליזציה" של גרמניה והולנד הוא בעיקר באופן, שבו תומכי תעשיית המין מתארים את הבסיס הרעיוני שלהם. לתפיסתם, "לגליזציה" נועדה למזער נזקים בלתי נמנעים של תעשיית המין, ואילו "דה קרימינליזציה" מתייחסת לתעשיית המין כעוד ענף שירותים. מטרתו של מודל הלגליזציה (הולנד, חלקים מאוסטרליה, מגרמניה, שוויץ) היא להכיר בתעשיית המין כתופעה שלא ניתן לשרש, אבל ניתן למזער את נזקיה. לשם כך, נחקקים חוקים שמטרתם, לפחות בתיאוריה, להבטיח את מזעור הנזק (Harm reduction – עוד מונח שמככב בדיונים). למשל, בהולנד הזנאים צריכים לבקש מהנשים רישיון עבודה (כדי לוודא שלא מדובר בקורבן סחר), ובגרמניה הנשים צריכות לחדש את רישיונן אחת לשנתיים ותוך כדי לפגוש את נציגי הרשויות ולקבל ייעוץ.

מטרתו של מודל הדה קרימינליזציה (ניו זילנד, ניו סאות' וויילס באוסטרליה) היא להפוך את תעשיית המין ל"עוד ענף שירותים". מודל זה בצורתו הטהורה לא מכיר בהבדלים מהותיים בין תעשיית המין לבין ענף המסעדנות או ענף הטיפולים הקוסמטיים. במסגרתו, תעשיית המין כפופה לרגולציה כללית – חקיקת עבודה, חוקי מס, תקנות משרד הבריאות וגם תקנות נוספות, אבל ברמה התיאורטית, לא מדובר ברגולציה של בורדלים באופן ספציפי, אלא ברגולציה של עוד פעילות עסקית. ייתכנו ביקורים של פקחי משרד הבריאות? אז מה, גם בתעשיית המזון יש בדיקות בריאות. דירת זנות נסגרת? זה לא כי מדובר בדירת זנות, זה כי הייתה פעילות עסקית שהפריעה לשכנים. יש הגבלות על פרסום? ברור, גם פרסום מוצרי אלכוהול מוגבל.

למרות ההבדלים העקרוניים, שני המודלים הללו הנם דומים או כמעט זהים. תחת שני המודלים פעילויות של תיווך, כמו סרסרות ואחזקת בורדלים, יכולות להיות חוקיות אם הן עומדות בדרישות החוק. תחת שני המודלים, אדם המבקש לפתוח בורדל צריך להגיש בקשה לקבלת רישיון. אם יקבל – ייאלץ להקפיד על דרישות רגולטוריות שמשתנות ממדינה למדינה, וכמובן לשלם מיסים. הנשים בזנות יכולות להיות שכירות של בעלי הבורדלים, פרילנסריות שעובדות בבורדל, או עצמאיות לגמרי; בפועל, כמעט ולא ניתן למצוא נשים בזנות המקבלות שכר. תחת שני המודלים, על הנשים בזנות חלה הדרישה לשלם מיסים חודש בחודשו ולעמוד בדרישות הרגולציה. שני המודלים הופכים את תעשיית המין לחלק מהכלכלה המקומית, ממנו זורמים מיסים למדינה ולרשויות המקומיות.

ניתן לומר, כי מודל ה"דה קרימינליזציה" אינו מיושם בצורתו הטהורה גם בניו זילנד. למרות הרגולציה הליברלית, מוסדות המדינה מכירות בכך, שתעשיית המין היא לא "עוד ענף שירותים". למשל, לשכות התעסוקה לא מפנות מחפשות עבודה לזנות ולא ניתן לראות "זליגה" של שירותי זנות לענפים נוספים. גם "הגירת עבודה" לצורך עיסוק בזנות אינה קיימת בניו זילנד. מי שעוסקת בזנות ואינה תושבת המדינה – עוברת על החוק. הניסיון להתיר בחוק הגירה לצורך עיסוק בזנות הזה נעשה בעבר אבל לא צלח, בין היתר בשל החשש ליצור מסלול חוקי לסחר בבני אדם. הרשויות המקומיות עשו אף ניסיונות להגביל את העיסוק בזנות לאזורים מסוימים. החוק Prostitution Reform Act 2003 אף מטיל על העוסקת בזנות לאכוף את השימוש בקונדומים, ועל מפרת סעיף זה מוטל קנס של 2000 דולר ניו זילנדי [xviii].

במובנים מסוימים, החוק הניו זילנדי ליברלי יותר מזה הגרמני. למשל, הוא לא מחייב נשים ברישוי או רישום מהסוג שנדרש בגרמניה החל מ–2016, והוא מאפשר לבורדלים של פחות מ–4 נשים לפעול ללא רישיון. האם זה לטובה? לא לדעת כולם. ארגון שורדות הזנות המקומי Wahine Toa Rising [xix] מדווח על שכיחות האלימות בבורדלים החוקיים ועל הקטינות המוחזקות בהם. לדעת הארגון, היעדר מוחלט של פיקוח הוא אשר מוביל לניצול ולאלימות.

סיכום:

[i] https://www.legislation.govt.nz/act/public/2003/0028/latest/DLM197871.html

[ii] https://www.ilo.org/dyn/natlex/natlex4.detail?p_lang=en&p_isn=104014&p_count=6&p_classification=22

[iii] בעיקרון, כל הכנסה חייבת במס, ולא רק הכנסה מעבודה לגיטימית. לכן, גם במדינה שאינה מכירה בזנות כמקצוע, עלולה אישה בזנות להידרש לשלם מס. בפועל, אכיפה

[iv] https://www.bbc.com/news/world-africa-49890471

[v] https://en.qantara.de/content/prostitution-in-tunisia-the-big-reveal

[vi] Farley, Melissa, ed. (2007). Prostitution and trafficking in Nevada: making the connections. San Francisco: Prostitution Research and Education

[vii] http://spl.ids.ac.uk/sexworklaw/countries

[viii] https://www.legislation.govt.nz/act/public/2003/0028/latest/DLM197855.html

[ix] [ix] https://business.gov.nl/starting-your-business/checklists-for-starting-a-business/starting-as-a-self-employed-sex-worker-in-the-netherlands/

[x] https://foreignpolicy.com/2019/02/19/its-legal-to-sell-sex-in-amsterdam-but-dont-expect-the-same-rights-as-other-self-employed-workers-netherlands-legal-prostitution-sex-workers/

[xi] https://www.academia.edu/574175/Placing_Prostitution_Formalizing_the_Spatial-Sexual_Order_of_Amsterdam

[xii] https://www.irishtimes.com/news/amsterdam-s-mayor-puts-the-squeeze-on-red-light-district-s-fat-charlie-1.1290865

[xiii] https://www.nytimes.com/2008/02/24/world/europe/24amsterdam.html?_r=1&pagewanted=all

[xiv] https://www.rug.nl/research/portal/files/54718516/Post_Brouwer_Vols_Regulation_of_Prostitution_in_the_Netherlands_final_version.pdf

[xv] https://www.prostituiertenschutzgesetz.info/